בין הצלב לכוכב פרק מספר 56

בין הצלב לכוכב פרק מספר 56

האיטלקים הם רומנטיקנים שאוהבים ריבוי. פרט יחיד נחשב בעיניהם לגלמוד והם שואפים להעשירו בפרטים נוספים מסוגו. כך במטבע, כך בכּוֹס וכך בצלחת.

רחמיהם נכמרים על דולר יחיד הנמק בבדידותו והם מציבים לעומתו אלפיים לירטות, מה שאומר שאילו לא מטבע האירו של האיחוד האירופי, הייתם משלמים עשרת אלפים לירטות תמורת ספלון קפה זעיר בסמטה זניחה.

עכשיו בעניין הקפה עצמו: קפה שבכל העולם מכוּנה אספרסו, ברומא הוא סתם קפה, שעל מנת לחלצו משממונו מגיעים איתו קפה דופיו (אספרסו כפול), וקפה מקיאטו (עם זרזיף חלב מוקצף), וקפה לונגו (הרבה מים), וקפה קפוצ'ינו (קפה + חלב מוקצף), וקפה לאטה (המון חלב + זרזיף קצף חלב), וקפה קורטו (אספרסו כוהלי), וקפה דקה (נטול קפאין), וקפה האג (כמו קפה דקה), וקפה אמריקנו (כמו הלונגו + עוד מים) ובטח דילגתי על כמה.

כמו הקפה גם הפסטה: יש פסטה פוזילי (מסולסלים), ופסטה פרפאלה (פרפרים ופפיונים), ופסטה ספגטי (הקלאסית), ופסטה ריגטוני (חלולה גדולה), ופסטה קנלוני (צינורות למילוי), ופסטה רוטלה (גלגל), ופסטה זיטי (חלולה ארוכה), ופסטה פטוצ'יני (ארוכה שטוחה), ופסטה ניוקי (עם תפוחי אדמה), ופסטה בוקטיני (צינורית ארוכה), ופסטה לינגוויני (שטוחה), ופסטה פנה (חלולה מחוספסת), ופסטה מקרוני (זווית חלולה), ופסטה קונצ'יליאטה (קונכיות), ופסטה רדיאטורי (בצורת רשת גריל) ודפי פסטה ללזניה ויש עוד.

ככה שאם תחליטו להזמין 'פסטה קרבונרה' ואתם מצפים לקבל אותה עם פסטה ספגטי, כפי שראוי שתקבלו, כדאי שתדגישו את זה בהזמנה. אנחנו שכחנו להדגיש.

גם שכחנו שענת אמרה שאם לא ממש יודעים מה להזמין, כדאי למלמל Piatti Tipici שזה מן לחש קסם איטלקי שבא לומר: אנחנו ברברים מארץ רחוקה אז סלקו מכאן את התפריט והגישו לנו מנות אופייניות על פי בחירתכם.

כל אלה מחזירים אותי לנקודה בה כתבתי שהאוכל ברומא הוא בסדר גמור, אבל בבית יותר טוב.

מילים ברוח זו שמע ממני השף ויטוריו שבא לשאול: "איך הקרבונרה" ? וזה הרגל אצלי לומר את האמת למי ששואלים. בעיקר במסעדות.

זו הייתה מסעדה שלא אזכיר את שמה, שממוקמת בקרבת ''Pasta misteriosamente שענת החלה בה את הקריירה שלה, ושתינו, היא ואני, הזמנו קרבונרה. יאנה הזמינה פסטה שחורה שקיבלה את צבעה מדְיוֹ של דיונון ברוטב של צדפות וסרטנים.

"איך הקרבונרה סֶנְיוֹרִינוֹת" ? שאל איש גבוה ודק שהופיע מבין מפות השולחן האנדמיות (פפיטה אדומה), שלהוציא המגבת שלמותניו והשפם של דאלי שתחת אפו, היה העתק שלי מקורפו, מה שאומר: כובע טבחים רחב תיתורת, ירכית צחורה מכופתרת בשחור ומכנסי פפיטה (שחור-לבן).

אילו היינו בטורקיה הייתי חוששת לענות לו, אבל עם איטליה אין לנו מלחמה, ככה ש – "או.קיי" זה כל מה שהיה לי לתת.

"היה או.קיי", אמרתי באגביות.

"רק או.קיי" ? התאכזב השפם.

"רק או.קיי", הבטיחה לו ענת.

"אבל סֶנְיוֹרִינָה", אמר לה השף. "השם שלי הוא ויטוריו ואת שוברת את ליבי".

"השם שלי הוא ענת וגם אני לא מרגישה טוב עם זה", אמרה ענת.

"מה לא היה בסדר בקרבונרה שלך" ? תבע ויטוריו.

"אתה באמת רוצה לדעת" ? שאלה ענת.

"כן סֶנְיוֹרִינָה", אמר ויטוריו כולו צער ונטל לעצמו חרות להתיישב על הכיסא הפנוי בשולחן שלנו.

"אז ככה", אמרה ענת כמי שלא אכפת לה. "רק תזכור שאתה ביקשת":

·       "לפני הכול היית צריך להסיר את העור מהפאנצ'טה ולחתוך אותה לנתחים קטנים".

"אבל סֶנְיוֹרִינָה לא הייתה שם שום פאנצ'טה", התפרץ ויטוריו.

·       "בדיוק ככה וזו בושה. אבל מכיוון שלא השתמשת בפאנצ'טה וחבל, אלא בשוק של חזיר, לא פלא שטיגנת אותה בשמן זית ולא בשומן של הפאנצ'טה שלא הייתה שם. ואם כבר מדברים, אז גם השוק לא הוגשה בכמות מספקת וגם זו בושה.

·       את הפסטה שלי הייתי שמחה לקבל בצורת ספגטי ולא בצורת בּוּקָטִינִי או רִיגַאטוֹנִי, וזה משהו שיכולת לשאול אותי מראש.

·       היית צריך להוציא את השום לפני הגשת המנה. לא מגישים קרבונרה שרוקדות עליה שיני שום, אלא אם כן הן אכילות.

·       ובפינאלה היית צריך לטרוף חלמונים עם פרמזן, ולשפוך עליהם את הפסטה הרותחת שהקפצת עם הנקניק והשמנת, ולא לצקת אותם טריים על המנה שלי כדי להדביק אותי בסלמונלה".

ויטוריו החליף חמש הבעות פנים (שיחזרתי, ספרתי, מילה שלי), ולבסוף חזר אלי ושאל בצרידות: "אז מדוע אמרתן שהיה או.קיי ? יכולתן לומר שהיה גרוע".

"כי זה היה או.קיי", הבטחתי לו. "המנות היו או.קיי. הן היו בסדר גמור, אבל זו לא הייתה קרבונרה אלא פסטה שְלוּמְפִּי".

ויטוריו סבב בכיסאו אט-אט עד שמצא את עצמו בוהה בגותית הכי יפה ברומא ביום ההוא.

"הפסטה דיונון הייתה טובה", אמרה לו יאנה. "אבל בפעם הבאה תניח עליה שישה מולים שחורים ותפזר קצת מרווה".

"מהיכן אתן", שאל ויטוריו בעיניים עצומות וכלל את שלושתנו בסיבוב אצבע.

"מקורפו", אמרה יאנה.

"ומה אתן עושות שם" ?

"מבשלות", אמרה ענת. "אנחנו טבחיות".

השף הגבוה והדק התכווץ והתקפל אל תוך הכיסא כאילו הסירו מכתפיו שק של קמח שנשא עליהן בדקות שחלפו.

"אם...כך...אתן...טַבָּחִיוֹוֹוֹוֹוֹתתתתתת", מתח ויטוריו את המשפט כשהוא טועם את המילים ולועס אותן כשלחלוחית של הקלה נקווית בזוויות עיניו העצומות.

"כן, אנחנו טבחיות", הבטחנו לו וכבר התכוננו לשלם וללכת, אלא שאז קיבלנו ממנו הצעה שלא יכולנו לסרב לה: "למה שלא תבואו מאוחר יותר ונבשל לעצמנו ארוחה טובה. על חשבון הבית. אני סוגר בחצות. תבואו" ?

"זה עוד שבע שעות", פיזמה ענת ביוונית.

"מה כבר יכול לקרות" ? שאלה יאנה ביוונית גם היא.

הסכמנו, שילמנו, השארנו טיפ למלצרים והלכנו לאיבוד ברחובותיה של העיר היפה בתבל.