בין הצלב לכוכב פרק מספר 8

בין הצלב לכוכב פרק מספר 8

כבר סיפרתי לכם כי בכל בוקר צהריים וערב, נהגנו לנפץ ארבע צלחות: ארבע בבוקר, ארבע בצהריים, וארבע בערב, ועם כל ניפוץ וניפוץ שאגנו 'יאסו'. בערב שאגנו גם 'יאמאס', יחד עם השקת כוסיות אוזו שהגשנו חינם.

באחד הערבים בהם היה זה תורי לשוטט בחדר האוכל בלבוש טבחית, שמעתי, ושמעו כולם, את התנפצותה של צלחת חמישית, שהוציאה מאנשים את ה- 'יאסו' וה- 'יאמאס', שגוועו והלכו כשהתברר כי היא, הצלחת החמישית, 'לא הייתה כלולה בתפריט'.

מיד לאחר מכן ראיתי אישה גבוהה, מצועפת בצעיפים, נוטשת בסערה את שולחן 15 ונמלטת לרחוב, בהותירה מאחור גבר גדל מידות שהיה שקוע בבחינת מצלמה בעלת חזות יוקרתית שהייתה תלויה על כרסו, יחד עם נרתיק עור אובאלי של עדשות.

רק לאחר שנוכח כי זו וגם אלו לא נפגעו בשדה הקרב, התיר לעצמו לבחון כתם מזון ענק שהיה מרוח על חולצתו הלבנה, מה שגרם לי להבין כי המצועפת שניפצה את הצלחת החמישית, רוקנה עליו קודם לכן את מנת החצילים שהזמינה, כדי שזו לא תחצוץ בין קרמיקה זולה שקנינו בשוק במחיר של 2 אירו היחידה, לבין מרצפות הבזלת.

היה נראה כי מנת החצילים ששכנה בשלמותה על חולצתו, כלל לא הפריעה לו, אך הוא היה אורח של המסעדה וככזה היה זכאי להגנתה, גם אם אורח אחר החליט להטיח בו ירקות טבולים בבלילה ומטוגנים בשמן.

כאשר הובל אל מאחורי משטח הגרניט של עמדת המלצרים, הסיר את חולצתו וחשף גוף שמנמן וורדרד שָׁלוּק בשמש, ואני חשבתי לעצמי כי רק בערי חוף, אנשים רשאים להסיר את חולצותיהם במקומות ציבוריים, מבלי להזמין לעצמם מבטים נוזפים או שוטרים.

לא היה קשה לזהות את מבטאו הסלבי, וכמו רוב התיירים הרוסיים (וגם רבים מאלה שאינם רוסיים) דיבר אנגלית רצוצה, בעלת אוצר מילים מצומצם, אך כזו שאפשרה לו לקיים אצלנו חופשה חלומית.

רוב הטקסט שנזקק לו בקורפו היה: 'מתי מקבלים את החדר' ?  'בבקשה עוד וודקה'. 'את ילדה יפה'. 'מחליפים בבוקר מגבות' ? 'איפה המעלית' ? 'איפה הבריכה' ? 'מהיכן יורדים לים' ? 'תזמינו לי מונית', 'מתי צריך לעזוב את החדר' ? או (אם להתנהל על-פי כללי הדקדוק הרוסי בו אין יותר מדי מילות קישור): 'מתי מקבלים חדר', 'איפה מעלית', 'איפה בריכה', 'מתי צריך לעזוב חדר'.

גם האנגלית שבפי לא הייתה שייקספירית, אך הסתדרתי לא רע עם: "האם תרצו לשבת בחוץ או ליד החלון" ? "האם המנה שאתם אוכלים עריבה לחיככם" ? "האם תרצו שארשום עבורכם את המתכון הסודי" ? "היכן אתם מתאכסנים" ? "מהיכן הגעתם אלינו" ? "אפשר להציע לכם יין" ? "האם תרצו שאזמין לכם מונית" ? "כמה ילדים יש לכם" ? "מה ? כבר נכדים ?! אוי כמה יפים" !

בקורפו רווחו שני סוגי אנגלית: של תיירים אנגלוסכסיים, ושל תיירים שאינם אנגלוסכסיים. את האנגלית של הראשונים, זו האמיתית, בקושי הבנו משום שדיברו בשטף ובלעו מילים. ואילו את האנגלית הרצוצה של התיירים, הבנו גם הבנו, מכיוון שדמתה לאנגלית הרצוצה שבפינו בה לעסנו כל מילה שהצלחנו להיזכר בה.

"היא כלבה משוגעת" ((She crazy bitch, אמר הרוסי.

"היא לא אוהבת אני מצלם".

"אני מצלם בתי קברות".

"אני מצלם קברים".

"אני מצלם קברים בכל עולם".

"אני בא עכשיו ממצרים".

"אני מצלם שם קבר של מלך".

"אני כותב ספר על קברים בכל עולם".

"עכשיו אני כותב על קברים בקורפו".

"עושה קצת photos בקורפו", אמר. "מחר עושה יותר".

"מה קרה שם בין שניכם" ? שאלתי.

"אני להראות לאישה תמונות שלי, והיא לזרוק עלי אוכל", אמר והתווה באצבעותיו בכיוונו של שולחן 15. "אני לא יודע מאיפה באה זו אישה משוגעת".

"רק רגע", אמרתי. "אז זו לא אשתך" ?

"על בטוח לא אשתי" ((For sure not my wife, "אני לא נשוי".

מפה לשם הספיקו עוזרי הטבח להבריש את חולצתו, תוך כדי שעשו את שהיה ביכולתם לעשות, מה שלא ממש עזר להעלמת הכתם אך תרם להסרת החצילים. 

"אתה תרשה לי לראות קצת תצלומים" ? הסתקרנתי.

"כן, על בטוח", אמר והפעיל בחדווה את ה – 'ניקון', ומיד הבזיקו מולי חללים עצומים של אולמות שעל קירותיהם התנוססו ציוריי ציפורים, חיפושיות, צבאים, איילות, תנשמת, שור, תנין, גפיים כרותות ודמות אדם שחבש לראשו משהו שדמה לקסדת אופנוענים.

"קברים מצריים", הסביר. "קברים ישנים".

אחר כך המשיך לגולל והראה לי תמונות מתוך מה שכינה בשם: "ספר המתים המצרי", שהיו בו דמויות של אנשים בעלי ראשים של כלבים או תנים, ואנשים בעלי ראשים של תוכים או של ציפורים דורסות – לא ממש הבדלתי.

גולל גם לאחור והתגאה בתצלומי קברים שעשה בהרי האנדים, בהם נחשפו נשים חנוטות קבורות בתנוחות ישיבה, כשבפיהן פיסות של מתכות יקרות.

"היכן התצלומים מקורפו" ? שאלתי.

"כאן", אמר וגולל לפנים. "בקורפו עשיתי רק בית קברות אחד. מחר עושה יותר".

קרבתי אלי את הניקון שהייתה מחוברת ברצועה אל צווארו, וראיתי שברי מצבות וקברים מנופצים, חרוטים באותיות משונות שמישהו ניתץ וקשקש עליהן בצבע שחור.

"אלה של יהודים" אמר הרוסי.

'אה', אמרתי והמשכתי לגולל. "ואלה מה" ? שאלתי כשהופיעו עוד מצבות שבורות שהיו מקושקשות בכחול. 

"גם אלה של יהודים אמר הרוסי". "אבל לא מקורפו, מסלוניקי".

'אה', אמרתי.

מחר אני הולך לצלם קבר Greek Orthodox", אמר ורכס את חולצתו המוכתמת. "שבוע הבא נוסע איטליה", הודיע ברוב גאווה. "הרבה קברים".

הודה לי, כמנהג הרוסים, בשתי נשיקות קולניות על לחיי והלך. הלך ולא אמר את שמו. גם לא סיפר לי מי הייתה זו שהטיחה בו את מנת החצילים. גם לא היכן נפגשו.

ככה זה עם שולחן 15. לא ביקשתי כסף. גם לא עבור מנת החצילים. גם לא תמורת הצלחת. On The House.