בלוג

בין הצלב לכוכב פרק מספר 3 כל בעל מסעדה יודע כי הרבה מאוד מגורל מסעדתו מוּתנה ומוּשפע מן המקום בו היא ממוקמת, או, בשפת המסעדנים: "לוקיישן לוקיישן לוקיישן". ה – 'לוקיישן' של מסעדתנו היה מן הטובים בקורפו מכיוון שהוא ישב על אזור מישורי (בתוך נוף הררי ותלול), כזה שקרץ לעין ולא אילץ את הנהגים למתוח עד כלות את בלמי היד של מכוניותיהם בבואם להתארח אצלנו, מה שהוכרחו לעשות בחניותיהן של לא מעט מסעדות. המסעדה 'התמקמה' בצומת דרכים בו חייבים לעבור כל מי שרוצים לתוּר את מכמניה של העיר העתיקה

בין הצלב לכוכב פרק מספר 4 אנחנו הגשנו לאורחינו 'גירוס' ( (Girosמתובל שזה עתה סיפרתי לכם עליו, שהלך נפלא עם טבעות בצל, עגבניות וטזאזיקי ( (Tzatzik i (שתיכף נשוב אליו) שהוא יוגורט יווני שמכיל שום, שמיר, מלח, מיץ לימון, ומלפפונים שגוררו על החורים הגדולים של פומפייה. היום ובמבט לאחור אני יכולה להבטיח לכם כי במסעדות קורפו לא שמעו על אוכל כשר. בוודאי לא על איסורי בשר בחלב. בזמני, גם אני לא שמעתי. טזאזיקי (שאצלנו מבטאים דזא- דזי – קי) אמיתי עשוי מיוגורט, שהוא, בעצם, חלב שחיידקים ממ

בין הצלב לכוכב פרק מספר 5 זה שבמסעדה שלנו עודדו את הטבחים להתחכך באורחים ולנהל איתם 'סמול- טוק', התברר כהצלחה גדולה, הגם שהתחיל באקראי כאשר אחת האורחות, תיירת נורווגית, נעמדה לפתע והגירה את מי השפיר. נַנָה ומֵלִינָה – שתי מלצריות צעירות – פרצו מבועתות אל המטבח וגררו אותי אל פנים המסעדה כשהן צורחות כי למישהי ירדו המים. עמדה שם נורדית גבוהה, רזה, שזופה וקצוצת שיער, שרכנה על שולחן עמוס במנות עיקריות, מפושקת רגליים ומגירה נוזלים. היא כרעה ללדת (לא עולה לי ביטוי אחר), ובקורפו הקט

בין הצלב לכוכב פרק מספר 6 מכל הבלגאן הזה למדנו שאורחי המסעדה, רובם תיירים, אוהבים מגע ודיבור עם טבחי המסעדה, שכולם יוונים אוטנטיים. ראינו שהאוטנטיות עושה להם את זה, לתיירים. כי מי בכלל יכול לעמוד בפני 'סלפי' עם טבחית יוונייה עוטה מכנסי פפיטה משובצים בשחור-לבן, ירכית צחורה רכוסה בשני טורי כפתורים בוהקים, סינר רב מידות, מגבת שמוטלת בנון שלנטיות על כתפה, כובע טבחים רחב תיתורת לראשה, שעון תלוי לה על החזה או רכוס בסיכה, כפפות לבנות, כף עץ לטעימות ובכלל, היה חבל להחביא במטבח את כל

בין הצלב לכוכב פרק מספר 7 היו במסעדה שולחנות שניהלו חיים עצמאיים. נשמות חופשיות. כל שולחן ושולחן כזה צפן תכונות ייחודיות לו. היו שולחנות נדיבים, והיו שולחנות קמצניים. היו שולחנות רומנטיים, והיו שולחנות סתמיים. היו שולחנות סוערים, ושולחנות שלווים. שולחנות ביזאריים, ושולחנות משעממים. שולחנות 17 ו – 23 העניקו, כמעט תמיד, טיפים שמנים. לעומתם, שולחנות 12 ו – 24 זרזפו טיפים רזים. שדופים ממש. גודל הטיפים היה מנותק מאיכות המנות או חביבות המלצרים. גם לא הוכח קשר כלשהו בינו לבין גילאי

בין הצלב לכוכב פרק מספר 8 כבר סיפרתי לכם כי בכל בוקר צהריים וערב, נהגנו לנפץ ארבע צלחות: ארבע בבוקר, ארבע בצהריים, וארבע בערב, ועם כל ניפוץ וניפוץ שאגנו 'יאסו'. בערב שאגנו גם 'יאמאס', יחד עם השקת כוסיות אוזו שהגשנו חינם. באחד הערבים בהם היה זה תורי לשוטט בחדר האוכל בלבוש טבחית, שמעתי, ושמעו כולם, את התנפצותה של צלחת חמישית, שהוציאה מאנשים את ה- 'יאסו' וה- 'יאמאס', שגוועו והלכו כשהתברר כי היא, הצלחת החמישית, 'לא הייתה כלולה בתפריט'. מיד לאחר מכן ראיתי אישה גבוהה, מצועפת בצעיפי

בין הצלב לכוכב פרק מספר 9 טבח אמיתי יצליח לאתר טבח אמיתי אחר שמתחבא בתוך קהל של סועדים. כל שהוא צריך זה לעקוב ולשלוף את הסועד שעורך חקירות של שתי וערב למנה שלו: מקפיץ אותה בצלחת. תוחב אותה תחת חוטמו ושואף את האוויר סביבה. מפריד בין רכיביה ומנסה לזהותם על פי מראם. טועם ממנה טעימה קטנה כאילו הוגש לו יין. ממצמץ בשפתיו כאילו גם לגם ממנו. עוצם את עיניו בהשלימו את פעולת הזיהוי, וכמעט תמיד תצא מפיו אמירה ממנה ניתן להבין כי במטבח שלו, היא, המנה, תוגש (או מוגשת) טעימה הרבה יותר. צרי

בין הצלב לכוכב פרק מספר 10 היום, ובמבט לאחור, אני יודעת כי היה זה אחד מאותם הרגעים שקובעים את גורלו של אדם, לכאן או לשם, אלא שהוא עצמו אינו יודע זאת עדיין. ריחמתי עליה ולכן הצמדתי לה את המלצר המתלמד כריסטוס, ושיגרתי את שניהם אל מחוזות הביורוקרטיה לתשלום הקנס, רק על- מנת שיחזרו אלי כעבור שעה כדי לספר לי שאלה כבר סגורים, וייפתחו מחדש בבוקר. "רק שתדעי", אמר לי כריסטוס ביוונית בעודה עומדת מולנו: "שאין לה גרוש על התחת". "היא גם קצת משוגעת", הוסיף. "אז איך היא התכוונה לשלם את הקנס"

בין הצלב לכוכב פרק מספר 11 פעם קראתי במקום כלשהו שקארל גוסטב יונג, שהיה תלמידו של זיגמונד פרויד, אמר שיש לייחס חשיבות לצירופי מקרים ושהם לא סתם. מדבריו יוצא כי אם הצלם הרוסי הראה לי קברים של יהודים, ויום למחרת פגשתי טבחית מישראל, הרי שאין בזה אקראיות חסרת משמעות, אלא 'תבנית סינכרונית' (כך אמר), שתוביל אל אירוע שלישי שיחתום את הסדרה. רגליה היחפות של אפרודיטה פיזזו על דלפק המשקאות של הטברנה, בינות לכוסיות האוזו הלבנות שהוגשו לאורחים בידיים זריזות, לקול צלילי הבוזוקי שבקעו משני

בין הצלב לכוכב פרק מספר 12 יאנה ואני היינו חברות ילדות ואני היא זו שבישלתי עבורה את הג'וב שלה במסעדה בה עבדתי, לאחר שאימא שלה הפצירה באימא שלי שתורה לי לעשות כן. גם הן היו חברות ילדות וכמוהן גם אימהותיהן שלהן. זו לא הייתה יאנה שחיפשה לעצמה ג'וב, אלא אימא שלה שחיפשה עבורה. למען האמת, ליאנה לא היה אכפת. ככל שזה נגע בה היא הייתה מוכנה להמשיך לבהות מחלון חדרה בים מבלי יכולת להשתכשך במימיו. שתינו היינו בנות זקונים להורינו, לשתינו היו שני אחים גדולים שכבר נישאו, לשתינו היו אימהות

בין הצלב לכוכב פרק מספר 13 ועכשיו הייתה זו יאנה שנשפה בעורפי בטברנה המזיעה והצוהלת כשהיא לוחשת: "יום אחד", כך הבטיחה לאוזניי. "יום אחד גם את תביני שהיא חראית". "חראית" ? כן, וגם מזויפת". "מזויפת" ? "מלמטה עד למעלה. מן הלק האדום שעל הציפורניים ברגליים שלה ועד העיניים הכחולות". "הלק לא אדום", לחשתי. "הוא סגול". "הוא כן והיא גם קמצנית מזוינת". לזה לא הייתה לי תגובה ששווה משהו אז זרקתי: "את סתם שונאת אותה". "אני רוצה להבין", לחשה יאנה שצרחות היאסו והיאמס לא הפריעו לה להתפלסף. "אנ

בין הצלב לכוכב פרק מספר 14 שולי שמלתה של אפרודיטה המשיכו להמריא ולנחות לקצב קריאות היאסו והיאמס, וכפות רגליה הוסיפו לטופף על דלפק המשקאות, עד שלפתע השליכה את עצמה לפנים, תוך שהיא סומכת על קהל מעריציה שיקלוט אותה אל תוכו ללא פגע. היא כה בטחה במי שצפו בה כי יפרשו את ידיהם להצילה מלשבור את מפרקתה, עד שהתירה לעצמה לעצום את עיניה בעשותה כן, ואת זה אני יודעת משום שהפריט הראשון בו נאחזו ידיה כאשר נחתה, הייתה חולצתי. רק לאחר שייצבה את רגליה על מרצפות הבזלת (ככה מחצית ממרצפות קורפו),

בין הצלב לכוכב פרק מספר 15 פעם שמעתי מישהו אומר כי קיימות שלוש דרכים לפטר אנשים: בדיפלומטיות, באגרסיביות וכלאחר יד. אפרודיטה המציאה דרך נוספת: בעליזות ובצמידות לפעולת כְּלָיוֹת. מסיבה מטורפת, כלשהי, מעולם לא נטרתי לה טינה, ותמיד אזקוף לזכותה כי לא כרכרה סביבי, לא גלגלה עיניים, לא חיפשה תירוצים, לא ברברה על צמצומים הכרחיים, אלא הודיעה לי בעליזות שאני מפוטרת. חד וחלק. שנאה נטו. אהבתי. "אד מפודרד ואני חייבד להשדין" (את מפוטרת ואני חייבת להשתין). הודיעה לי אפרודיטה וריחפה יחפה אל

בין הצלב לכוכב פרק מספר 16 היום ובמבט לאחור אני יודעת שאנטישמים נחלקים לשני סוגים: מנוולים והגונים. האנטישמים המנוולים מבלבלים את המוח ומגלגלים עיניים. הם מקשקשים הבלים על אודות ישו ועל מי שלטענתם צלבו אותו. ברגעי התעלות הם יאמרו לכם שאין בהם שנאה כלפי ה- 'אתם כבר יודעים מי', אלא רק כלפי ההם בישראל שרוצחים ילדים. כך הם אומרים. לעומתם, האנטישמים ההגונים אומרים ישר שהם שונאים את ה - 'אתם כבר יודעים מי'. אפרודיטה הייתה (ועודה) אנטישמית הגונה. ביני לביני אני ממשיכה לחבב אותה, על

בין הצלב לכוכב פרק מספר 17 יאנה פרצה אל חדרי כעבור שעה החל מן הרגע בו פוטרתי, וכעבור חמש דקות מסיום השיחה בה סיפרתי לאימי ולענת (זה היה שמה של הטבחית הישראלית שעוד נשוב אליה) על פיטוריי. עכשיו שתיהן ריכלו עלי במטבח. "אז בסוף היא פיטרה אותך, הזונה", צרחה יאנה בחדווה כאושרו של אדם שטיעוניו התבררו כנכונים חרף סיכוייו הגרועים. שתקתי. "אני רוצה להבין לאן נעלמת לי אתמול כמו איזו רוח" ? הסתקרנה יאנה. "מה בדיוק קרה שם בינה לבינך" ? שתקתי. "היא מינתה אותי לסו-שף במקומך", דיווחה לי יאנ

בין הצלב לכוכב פרק מספר 18 ה – 9 ביוני הוא יום לוהט בקורפו בכל שנה ושנה, וכזה הוא היה גם בשנת 1944. כזה היה גם לילו של היום ההוא. האוויר עמד. הירח החסיר והלך. רוח לא נשבה, והים היה כסוף וחלק כראי. יחד עם האוויר שעמד על אבני החוף, ניצבו גם אלפיים מאנשי האי. כדי לדייק הם מנו אלף שבע מאות תשעים וחמישה גברים, נשים וילדים. אבות ואימהות. אחים ואחיות. דודנים ודודניות. בתולות והרות. הם הובלו לשם בידי אנשים שזופים, כהיי שיער וכהיי עיניים, שעשו כן בפקודות אנשים בהירי שיער וכחולי עיניים

בין הצלב לכוכב פרק מספר 19 לכל אדם שלישי בקורפו קוראים ספירו על שם הקדוש המקומי סנט ספירידון שהיה בישוף קפריסאי במאה הרביעית לספירה, ומייחסים לו חמישה מעשי ניסים בהם חילץ את האי מצרות: פעם מידי הטורקים, פעם מרעב, פעם מהפגזות במלחמת העולם הראשונה ופעמיים ממגפות. כנסיית איוס ספירידון שבעיר העתיקה של קורפו נוהגת לקיים ארבע תהלוכות שנתיות בהן נישאת גופתו החנוטה בתהלוכה חגיגית ברחובות העיר. ב - 9 ביוני שנת 1944 הקדוש ספירידון היה שקוע בשינה עמוקה וכך גם בחודשים שלאחר מכן. כשהסתיי

בין הצלב לכוכב פרק מספר 20 את האנשים שבהירי השיער כחולי העיניים לא הצליחו לחנוק ולשרוף, כינינו מעתה בשם " האנשים שלנו ". כך יאנה ואני. עדיין לא העזנו לקרוא בשמם. עדיין איני מעזה. כמעט. במשפחתנו, רוחותיהם של "האנשים שלנו" תמיד ריחפו בחלל הבית, אך התפוגגו בצאתנו מפתחיו. כמו חיוך חתולה של עליסה. לרגע היו ואינם עוד. הם היו משהו שלא דנים בו, ולא מצביעים עליו, ולא מזכירים את שמו. תמיד ידענו שגם אם כולם שותקים, איכשהו יש באי גם כאלה שיודעים, והם יהיו גם מי, שבבוא היום, יובילו אלינו

בין הצלב לכוכב פרק מספר 21 ענת, הטבחית הישראלית, התגלתה כ- 'לוחשת לפסטה' שיודעת לקסום קסמים באוכל איטלקי אשר משם הגיע הדרכון הנוסף שלה. היא גרמה לי לעקוב בפליאה אחרי התנדפותה ממני של הפטריוטיות הקולינרית היוונית, תוך כדי שאני מאמצת מילים כדוגמת: 'פטוצ'יני', 'רביולי', 'פיצה', 'קנלוני', ועוד הברות שיש בהן הרבה אותיות 'יוד' ומעט אותיות 'סמך'. ההיפך משהורגלתי לו. גם המוסיקה של המילים הייתה שונה ואהבתי אותה. ענת גם ידעה לנבל את הפה באיטלקית, מה שהזכיר לי שאני צריכה להתפלא עליה

בין הצלב לכוכב פרק מספר 22 מי שהתאהבה נואשות בענת הייתה אימי, שכבר מן הלילה ההוא בו הבאתי אותה אל ביתנו, פערה את עיניה על ההומלסית מישראל, וכינתה אותה 'השפית העירומה', מכיוון שהגיעה נטולת בגדים, להוציא זוג מכנסיי טבחים וחולצת טריקו. כל מי שאִמִי פערה עליו את עיניה, היה מושא לאהבתה, ואילו אלה שלא חיבבה, נאלצו להסתפק בחרכים. אצל אפרודיטה זה היה להיפך, אבל נחזור אל אימי ואל בת חסותה. לא חלף זמן רב והתברר כי שתיהן עשו עסקה טובה. ענת התקבלה אל משפחתי בברכת 'ברוכה הבאה' גדולה,